סוף השמנה במחשבה תחילה ומעשים

 
כתבות נוספות
האם רקדנית טובה יכולה להיות מורה טובה ?
עצות למורה המתחילה מה ללמד בשיעורים הראשונים !
ריקוד של עם, פולקלור
ריקוד רצפה / מאמר פרפורמים
כתבות נוספות
טיפים לרקדנית, כיצד לשווק את עצמך כרקדנית?
אום כולתום שרה את הדת
בניית כוריאוגרפיה
גרעין הריקוד
השילוש הקדוש
סלסה סלסה- מה זה עושה לנו?
השפעת הסלסה על הרקדן....
האינטראקציות בזירת הריקודים
ההצגה בריקוד
אינטראקציה בין המינים
קסם הסלסה...
מועדוני הסלסה- מה באמת קורה שם....?
הגמר הגדול של מלך הברייקדאנס
חגיגת נשיות מתוקנת - במחול המזרחי
קפואירה על קצה המזלג
היסטוריה של קפוארה
מידע כללי על הקפואירה
כלי הנגינה המסורתיים של קפואירה
תיעוד תולדות הבלט האפריקאי
עקרונות בבלט האפריקאי
מבנה הבלט האפריקאי-מקצבים וריקוד
כל אחד צריך ''מאהב''
ריקודים סלוניים - רקע כללי
מור בר – מנהלת תחום היפ הופ
ההיפ הופ – הרבה יותר מריקוד...
למה לרקוד היפ הופ?
ארתור מאריי מרקידים את תלמידי כיתות ה'
איך נוצר ריקוד היפ הופ מקצועי?
מבוא לריקוד יווני
מוסיקה יוונית
תחרות עיר הברייקדאנס לשנת 2006
על קפוארה הכל כולל הכל
יש מחול בבית ספר
הספירה בריקוד
"לרקוד", קומדיית הפשע הרומנטית של הקיץ
ניו יורק סטייל - כתבה מסכמת
מופע הבריייקדאנס התיאטרלי "רוקדים ברחוב"
על כף המאזניים
ריקודי מחזות זמר
הופעה של בנות דנסינג בגרמניה
ריקודים סלוניים - מה יוצא לי מזה?...הרבה!
התפתחות ריקודי בטן
מי מפחד מ-ADHd
נולד לרקוד 2 - האודישן של נולד לרקוד
תוכנית הרזייה משולבת ריקודים סלוניים
רקדנים סמויים כבר הזמנתם...
צורות גיאומטריות בריקודי בטן
רוקדים כל הדרך לחופה
ברייקדאנס
סלסה, על-מה ולמה ?
מדבר בארה"ב
הריקוד האירי – משדות אירלנד ועד ברודווי
כתבות נוספות

ריקוד בטן היה בעבר מוכר כחלק מההוויה החברתית והתרבותית של עמי צפון אפריקה ומרכז אסיה. בתחילת דרכו היה זה ריקוד דתי, שרקדו נשים בינן לבין עצמן בטקסים שונים שקשורים בפולחן האדמה, הפריון והמיניות. לא היה שום קשר בינו לבין החפלות הגדולות שכולנו זוכרים מהסרטים הערביים של יום שישי בשנות ה80, שצייר את ריקודי הבטן כריקוד שנועד לפתות גברים. הסרטים האלה עשו עוול מאוד גדול לריקודי הבטן, והציגו אותו כדבר זול, זנותי משהו, אפילו גובל במופע חשפנות. זה הזיכרון הראשון שלי מריקודי הבטן.
 
שמי כאמור מיכל שפונד-כספי, נולדתי למשפחה אשכנזית אסלית על טהרת הממליגה והצ'ורבה בשנת 79.
 
ילדותי: בגיל גן רשמה אותי אימי לחוג טרום בלט. בכיתה א' עליתי לבלט. במשך השנים הלכתי לחוג לא מפני שאהבתי מאוד את הפעילות, אלא כי אימא רשמה אותי, בנות חביבות, לא הייתה יותר מדי תעסוקה לשעות אחה"צ בתום שיעורי הבית. אך בסוף כיתה ד', לאחר חזרות קדחתניות להופעת סוף שנה, לאחר שבועות בהם ביליתי רבות עם הקבוצה ובמחיצתו של המורה, גיליתי שאני אוהבת לרקוד ולא הולכת לבלט רק כי אימא רשמה אותי.
בכיתה ה' רקדתי בקבוצה קטנה יחסית. אותו מורה הקסים אותי יותר ויותר והתאהבתי בו אהבת ילדות תמימה. אותו מורה שם לב לכך ודרבן אותי להצלחה ע"י חיזוקים ומחמאות רבות. זכורה לי במיוחד חוויה משיעור מסוים, בו תרגלנו צעד חדש. המורה הביט בי כל זמן ביצוע התרגיל ואני חששתי שפירושו של דבר הוא ביצוע לקוי. הופתעתי לגלות שבתום התרגיל, כשכבתה המוזיקה, קיבלתי מצידו קריאת "בראוו!!!" והזמנה להדגים לשאר הקבוצה את הביצוע המדויק של התרגיל...
לאחר ביצוע  התרגיל ודברי שבח בפני הקבוצה על התקדמותי הרבה ועצם השקעתי, רכן המורה אליי ולחש "מיכל, אני רוצה לדבר איתך בתום השיעור".בחוג הבלט
באותו שיחה שוב החמיא לי המורה על התקדמותי וציין שהוא רואה בי פוטנציאל אדיר. "אך... מיכל... בבקשה... אני מאוד נזהר כי אני יודע שזה דבר רגיש ואני לא רוצה שתעלבי ממני... אני מבקש ממך טיפה לרזות... את לא שמנה!!! את לא שמנמנה אפילו!" מיהר והוסיף, "וביחס לשנה שעברה כבר ישנו שיפור גדול... אני פשוט מבקש ממך להמשיך במגמה שכבר התחלת..."
דבריו החדירו בי המון מוטיבציה. רקדתי בסטודיו, רקדתי בנוסף הרבה בבית, ויחד עם הצמיחה שלי המטבוליזם עבד כנראה שעות נוספות. באותה השנה ובשנים הבאות כבר רקדתי בשורה הראשונה ובתפקידי סולו.
הריקוד היה עבורי אי בודד של ביטחון באוקיאנוס של חוסר ביטחון. הייתי ילדה מאוד ביישנית, אבל כשרקדתי? אף אחד לא הכיר אותי. עם השנים התקדמתי והגעתי בכיתה ח' למצב בו רקדתי כל יום פרט ליום שבת. בכיתה ח' עברתי חוויה של הערצה ללהקת רוק, וכשהוזמנתי למפגש מעריצים העזתי והצעתי ליחצ"נית שלהן להפתיע אותן בריקוד פרי עטי. התוצאה הייתה הופעת סולו מולם, מול מעריצות ומול כתבי עיתונות באזור המרכז. חודש לאחר מכן התקבלתי למחנה קיץ יוקרתי. הדרך הלאה נראתה מובטחת וסלולה.


תאונה: לחיים שלי היו תוכניות אחרות. יומיים אחרי שהתקבלתי למחנה קיץ עברתי תאונת דרכים מאוד קשה.
כל שנות הילדות כתבתי יומן אישי, והתחביב הוצפן בתוך היומן. כשנערכה במאי 93 תחרות כתבים צעירים בעיתון מקומי ניסיתי את מזלי. הוזמנתי לראיון אצל עורכת העיתון, שראיינה אותי מספר חודשים לפני כן, כשחזרתי מההופעה מול "גן חיות". התקבלתי, ולו בגלל שזכרה אותי מלאת אמביציה וחדורת חדוות עשיה.
קיבלתי משימה להכין כתבה והזמנתי את צלם העיתון לצלם את המרואיינת שלי. הצלם הזמין אותנו לנסוע עימו למקום הצילומים, וב6.6.93 עלינו לדרך, שממנה כמעט ולא שבתי.
הגענו לצומת צדדית. הצלם אשר נהג, לא ציית לתמרור ה"עצור" ופס העצירה כמו כן, לא היה מסומן. מכונית שעברה באותה השנייה שם חבטה בחוזקה במוכנית בה ישבנו כולנו. הדלת שלידה ישבתי נפתחה ואנוכי, שלא הייתי חגורה בחגורת בטיחות, עפתי החוצה וראשי נחבט בשפת מדרכה או עמוד. ראשי, צווארי, ריאותיי, בטני וברכיי נחבלו. הובהלתי לבית החולים במצב מאוד קשה. עברתי 2 ניתוחים עוד באותו הלילה. שכבתי שבועיים ללא הכרה במחלקת "טיפול נמרץ". הרופאים לא ידעו מה יעלה בגורלי ואמרו להוריי שרק הזמן יגיד מה הנזק.
כשהתעוררתי מחוסר ההכרה אחד הדברים שאני זוכרת מהמבטים של הסובבים אותי היה "וואו! רזית!" בשבועיים של חוסר הכרה ירדתי 8 ק"ג...
כיום אני יודעת שזה לא היה 8 ק"ג של שומנים אלא שרירים שהתפרקו. הרי הייתה לי מסת שרירים מכובדת בגלל הריקוד, ומפני שהתזונה באותם שבועיים של חוסר הכרה הייתה מינימאלית (באמצעות זונדה) ובשילוב של חוסר פעילות גופנית מינימאלית (שכבתי ולא זזתי הרי...) הביאו אותי לראשונה בחיי למראה כחוש!
אז הדבר מצא חן בעיניי. אני מצטמררת לחשוב היום שזאת הייתה הנחמה שלי בהתמודדות עם הטראומה. נהניתי מ"איך רזית!" אך לא לזמן רב.
מהרגע בו פקחתי את עיניי, במשך ימים רבים – בעודי מאושפזת בטיפול נמרץ, אח"כ במחלקה נורוכירורגית ובסופו של התהליך בבית לוינשטיין ובבית, עיכלתי את העובדה המאוד מרירה – מה שהיה לא ישוב. העבודה הקשה בת ה10 שנים – נגוזה. יש עתה מיכל רתוקה לכיסא גלגלים. יש עתה מיכל שתפקודה הוא כתפקוד מינימאלי של תינוק והיא תלויה בסביבתה על מנת לספק את צרכיה. מי היה מאמין שזמן קצר לפני כן עשיתי שפגאטים באוויר?! חלומי היה לראות את עצמי יושבת לבדי, עומדת לבדי, הולכת לבדי, עושה את צרכיי כאדם בוגר, לא מטריחה את סביבתי.
ברחתי אל האוכל.
ניסיתי לחזור לרקוד ואף מספר פעמים, אבל עד מהרה עזבתי. לא יכולתי לסבול את העובדה שדברים שבאו לי בקלות קשה לי פתאום. עוד יותר לי יכולתי לסבול שאחרות, שרק אתמול רקדו הרבה פחות טוב ממני, רוקדות בקלות יותר... האי של הביטחון עלה על גדותיו וטבע, זה חיזק בי יותר את תחושת האומללות. בעודי הולכת ושוקעת ברחמים עצמיים זנחתי את הריקוד והתרחקתי מכל פעילות גופנית אחרת. בבי"ס לא הייתי פעילה בשיעורי סיפורי ובשל"ח. לא יצאתי לטיולי שנתיים.
בכיתה י"א התחלתי להרגיש לעיתים קרובות מחושים בבטני, בלתי ברורים. חום גופי זינק לעיתים, בבת אחת, למשך כמה שעות, ללא הסבר. בדיקות הדם הצביעו על אנמיה – חוסר בברזל ובויטמין B12 - מאוד חריפה. רופא הילדים חדור האמביציה לקח על עצמו לגלות מה קורה איתי ושלח אותי לכל מיני בדיקות. את היום, בו הוא התקשר אליי בבוקר וזימן אותי עם אימי אליו למרפאה, אני לא אשכח. שנתיים ומחצה לאחר התאונה נחתה עליי עוד בשורה – מיכל שפונד, התפתחה לך מחלה כרונית חשוכת מרפא במעי הדק, קרוהן.
הדבר שבר אותי. הנבואה הגשימה את עצמה. כבר לא האמנתי שאוכל אי פעם לחיות כמו ילדה רגילה, בפרט לאחר שהתחלתי בטיפול תרופתי בסטרואידים, שהיווה טריגר להשמנה מהירה וחריפה. עברתי כבר את ה90 קילו.
לא הצלחתי להירגע מהקרוהן וכבר אכלתי מרור נוסף. נוצרה לי טרומבוזה ברגל ימין, שחוויתי בגיל 18. 2 קרישי דם סתמו לי 2 ורידים ברגל. למרבה מזלי הגעתי בזמן לבית החולים, השלב שעוד היה ניתן להציל את הרגל (רופא מסוים שטיפל בי אמר, שאם הייתי מתמהמהת עוד מספר שעות היו ככל הנראה נאלצתי לכרות לי את הרגל...) 3 חודשים שכבתי עם רגל למעלה, וכמובן – מרוב שעמום אכלתי...
זה היה המצב. כ90 קילו, מטר שישים וחמש. ככה סביבתי ואנוכי הכירו אותי. מיכל רקדה טוב – פעם, הייתה תלמידה טובה – פעם, הייתה חטובה וספורטיבית – פעם. והיום? יש לה עוד בעיות ובכל פעם נוספות לה חדשות. בגללם היא שמנה, בגללם היא לא הולכת לצבא, בגללם היא חולנית, בגללם היא תלושה מהמציאות ואין לה כיוון לעתיד. הכול, מפני שגופי פגוע ולא יכול לרקוד בלט.

פסיכולוגית מקסימה שהייתי אצלה תקופה ארוכה עבדה איתי על להחזיר את האמונה בעצמי, שעבד לאחר התאונה. היא הייתה משוכנעת שאם אעסוק, ולו בתור הובי, בתחום שקשור בגוף – ארגיש טוב יותר. שנים היא ניסתה לשכנע אותי בזאת ואני הדפתי את זה – או בלט, או כלום.
בסופו של דבר, בתחילת שנות ה20, שוכנעתי להירשם למכון כושר. בלי מטרה. בלי רצונות מוגדרים. עם כלום אמונה שזה יעזור לי. אבל שם קרה לי משהו.

אני לא יודעת אם זה האנשים, האווירה, התזמון בחיים או הכול ביחד, שם ראיתי שהגוף שלי למרות הכול – לא שכח. ואפילו מודה לי כשהתייחסתי אליו בסלחנות ולא בנזיפה – למה אתה לא יכול לרקוד בלט.
הק"ג ירדו, הגוף התחטב, למדתי המון על תזונה ועל כושר, לראשונה בחיי למדתי מתוך רצון שלי. התחלתי להיות פעילה בפורום "דיאטות ואורח חיים בריא" בפורטל תפוז באינטרנט. סיימתי בינתיים BA בסוציולוגיה ובמשאבי אנוש, אבל ממש לא ראיתי את עצמי הולכת לעבוד בזה, במיוחד לא יום לאחר שהגשתי את הסמינריון האחרון שלי, בו התקשרה אליי מנהלת הפורטל וביקשה ממני לנהל את הפורום.  עשיתי צעד אמיץ ונרשמתי לקורס מאמני כושר בוינגייט. לא הייתי בטוחה שאתקבל, אבל סיימתי בהצטיינות.
תוך כדי לימודים, חזר בי החשק לרקוד. עשיתי עוד צעד אמיץ ונרשמתי לסטודיו מסוים. אך איזו נפילה... בשיעור בלט היה לי ממש קשה. אבל בשיעור ריקודי בטן לעומת זאת, מצאתי את עצמי מתבלטת, ממש כמו בילדות. מכאן הכול היסטוריה.


והנה אני היום בפניכם. כיום אני מנהלת את הסדנא "סוף השמנה במחשבה תחילה ומעשים" – סדנא שכוללת תמיכה, עיצוב וחיטוב הגוף וריקוד בטן שהם הדובדבן שבקצפת. אני מאוד אוהבת את הכושר כמקצוע, אבל הריקוד בשבילי הוא לא מקצוע, הוא הנאה שמימית, אפילו אורגזמה. לא סתם עברתי 12 שנים קשות כדי להשיב אותו אליי ולהגשים את החלום הישן שלי לעסוק בו והנה היום אני כאן איתכם, כדי לחשוף אתכם לעולם הנפלא הזה ולגרות אתכם להמשיך ללמד אותו.

  1. שורפים שומנים: כולנו יודעים שריקוד היא פעילות גופנית. שעה של ריקוד יכולה לשרוף כ300-400 קלוריות ועוד הזרוע נטויה!
  2. חיזוק שרירים באזורים הבעייתיים אצל נשים: מי לא שואפת לחטב את הבטן, הישבן, האגן והירכיים? ריקודי בטן זוהי הפעילות האולטימטיבית. הריקוד שם דגש בעיקר על האזורים האלה והתוצאה? גוף חטוב ומוצק לתלפיות.
  3. חיזוק העצם: נשים בבגרותם, נוטות לסבול מעצם דלילה, דבר הנובע מ"בריחת" מינראלים בכלל וסידן בפרט. חיזוק השריר כאמור, גורם לכובד על העצם מתחתיו, דבר הדוחס את העצם ומונע בריחת מינראלים חשובים ממנה.
  4. שחרור עכבות מיניות: נשים רבות תופשות את מיניותן כמשהו שצריך להחביא, להדחיק, ושרירים כגון שירי רצפת האגן פעילים מעט מאוד אצלם, עד כדי חוסר שימוש. ריקוד הבטן הוא כלי עזר מצוין לבעיות מיניות רבות, נפשיות ופיזיולוגיות כאחד (כוגינימוס, חוסר אביונה ועד חוסר פריון) ולו בשל הגילוי והשימוש המחודש בשרירים אלה. עוד אפשר למנוע בזכות פעילות זאת את בריחת השתן.
  5. הנאה ופורקן: בריקוד משתחררים מהמוח חומר כימי – אנדרופינים, המזכיר במבנהו את המורפיום. תפקיד האנרופינים לשכך כאבים ולעלות את מצב הרוח הטוב.

 

 


בניית אתרים , מתווך , חברת הובלות Cargo MS , קורס נדל"ן ,תוכנת הנהלת חשבונות מנג'ר , שי לעץ גיזום עצים , צלילה חופשיתארז מנעולים תל אביבהמלצות פורטל ריקוד , תריסי נירשני יעקובי מעצבת תכשיטים , תקליטן , קורס סקיפרים במועדון יאכטות BlueWave ,  הפרעות אכילה , עורך דין תאונות דרכים , עורך דין מסחריהרכב בוסה טריו , Matinee Cosmetics